"רוצה להיות שם" - ממצב מעבר למרחב לימינלי | עיבוד מאמרים - טל בן סירא

מצבים של "בין לבין" הם מצבים רגישים מאד ,בין אם לרגעים בתוך חיים או בטקסי מעבר שונים. סטטוס זה מביא עמו את המושג – לימינליות (ספיות) המגיע מתחום האנתרופולוגיה של הדת ומצביע על טקסים המבליטים מעבר של אדם ממצב אחד למשנהו בשינוי רדיקלי בו הוא חורג משגרת חייו ,אל עבר נקודה מכריעה בהתפתחותו. טקסים המלווים , בין היתר, את האדם בשינוי של מקום,מצב ,מיקום חברתי וגיל.

בשלב הראשון ,ה"טרום –לימינלי" ,יופרד וינותק האדם מהמקום /מצב שבו היה עד לרגע זה אל עבר הלימינאליות עצמה ( אזור המעבר) ולאחר מכן יתקדם ו"יתאגד" מחדש לשלב האחרון ה"פוסט-לימנלי" לכדי התחברות ויצירת ה"מצב החדש". המצב הלימינלי מאופיין בחוסר בהירות. הזהות העצמית אינה ברורה. .בשלב המעבר הלימינלי הגבולות הרגילים של המחשבה וההתנהגות ישתחררו ויפתחו את הדרך למשהו חדש. עצם קיומו של הסף , המעבר ,ייצור מצב חדש של אי וודאות. המצב הלימינלי הוא כל מה שעובר בין תחומים ונמצא בתווך שביניהם.

האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר מרחיב במאמרו ' Liminality and Communitas' את מושג הלימינליות והופך את אזור הסף לאזור שוליים נרחב, הנע בין המקום שמממנו באנו אל המקום שאליו אנו הולכים. המצב הלימינאלי שבו האדם נמצא על מפתן המעבר מביא עמו סיטואציה טעונה של חילופי מקצבים. טרנר מפריד בין לימינליות פרטית וסודית לבין לימנליות ציבורית וסמלית. הלימינאליות הפרטית אינה חשופה לעיניי הציבור, טקסי המעבר נעשים בקבוצה אינטימית מצומצמת ולאחר מכן יחשפו מובשלים לעיניי הכל, בעוד הלימינליות הפתוחה לציבור תמוקם מראש במרחב פתוח לקהל כמו כיכר העיר, מרכז הכפר ,אמצע הפארק וכדומה, ותהיה מורכבת מ"שחקנים" שהם גם חלק מהטקס וגם קהל, טקסי המעבר יציגו מקצבים שונים של החיים. בשני המקרים ה"יישות הלימנלית" היא לא כאן ולא שם. מצב זה יוצר רגישות מיוחדת ותחושה שגם היא כמו שמה - על הסף. מחוץ לזרימת האירועים, מחוץ לזמן. במצב זה אותה "יישות למינלית" תהיה ללא כל מעמד או כל סממן הבדלה מיוחד. הבדלי דרגה או סטטוס יעלמו כליל.

"...תשומת הלב שהקדיש טרנר לדינמיות במבנה החברתי וההערכה האסתטית הרבה שלו לסימבוליזם הובילו אותו לחקור טקסי מעבר, דרמות, עליות לרגל ותיאטרון מודרני..." (רונית זיו). זיקה מיוחדת מתקיימת בין לימינליות לבין מצב קהילתי שכונה בפי טרנר "קומיוניטס" . (Communitas) המונח אינו מתייחס לקהילה במובן הטריטוריאלי של סביבת מגורים , אלא להתאגדות רוחנית שחבריה מציגים עמדה קיומית משותפת. עמדה זו מבליטה מצבים של לימינליות וממוקדת ביסודות של שפלות רוח וקדושה, הומוגניות ואחווה. משהו הצף בהדדיות רגעית בזמן שכל אחד חווה את ישותו של האחר במשוואה. הלימינליות היא מרכיב בולט בז'אנרים פרפורמטיביים רבים. הפרפורמנס הוא אקט של עשייה פומבית, המציגה משמעויות באופן חזותי. לפי טרנר לימינליות אינה הגילוי התרבותי היחיד של קומיוניטס.

המונח מרחב לימינלי  מתאר את הזמן והמקום בהם נערכים טקסי חניכה ומעבר, שמעצם טבעם מתקיימים מחוץ לכבלי הקונבנציה התרבותית היומיומית. מטרת הטקסים האלה היא טרנס–פורמטיבית. המשתתפים חוזרים לקהילותיהם ב"פורמט רוחני" שונה מזה של לפני הטקס, וכך הם אף נתפסים בקהילה. כאשר אנו מתייחסים למקום ולא לאדם, נבחן את המרחב הלימינלי כמרחב עצמאי ; מצד אחד משוחרר מהיומיום, הנורמטיביות והשגרה, ואפשר להיות בו אחרים, ומצד שני היחס לכולם הוא אחיד. המרחב הלימינלי על פי טרנר, מציף את הדיון כלפי ערכי החברה . דוגמא קלאסית למרחב למינלי הוא שער- המהווה מעבר בין שלב לשלב, בין מצב למצב או בין מקום למקום. לעיתים אנו מבקשים לשנות או להתאים משהו בעצמנו כשאנו עוברים בשער. לעיתים, גם אם אין אנו מבקשים, המעבר בשער משנה אותנו.

כשאנו לוקחים את המונח "מרחב לימינלי" ומלבישים אותו כמושג תרבותי- אמנותי ובאים לבחון אותו בפועל כשאנחנו הולכים למוזיאון למשל (כשזה כשלעצמו מעבר לימינלי) נוכל לזהות במוזיאון מעברים לימינלים היוצרים מרווחים בין התערוכות השונות. מרחבים אלו באים לרווח את העושר האמנותי הנמצא במוזיאון ולמנוע "הצפת יתר". מרחבים אלו לעיתים מנתקים את הקהל מתערוכה אחת לשניה או לחילופין יחברו אותו בהתאמה לקראת התערוכה הבאה. בנוסף יש לתת חשיבות למרחקים. כאשר התערוכות קרובות פיזית אחת לשניה סביר להניח שהמרחב הלימינלי ביניהן ישאף לעיצוב נטול פריטים ועם מבחר מועט של צבעים כדי למנוע עומס והצפה על עיניי המבקר. וכאשר המרחק בין התערוכות יגדל או לחילופין תיערך במוזיאון תערוכה הדורשת "תיווך עיצובי" נוכל לראות הרמזים במעבר זה , סימן לבאות.

דוגמא לשני סוגים של מעברים לימינלים במוזיאון תל אביב

מרחב לימינלי בעצוב נטול פריטים המאפשר מעבר נקי מדימויים.

מרחב לימינלי "מתווך" במרחק מה מהכניסה.

ניתן לראות את "הרמזי" עיצוב החלל המנהלים דיאלוג עם התערוכה שתגיע בהמשך,החלל עמוס פריטים צורניים המיועדים למשחק. המרחב הלימינלי "מזמין" את המבקר להתקדם לעבר התערוכה, הוא מהווה סוג של "טעימה" ממנה.

ניתן אף למצוא מרחב לימינלי בתוך תערוכה עצמה, כ"קדימון" לתערוכה ,מרחב אשר יתוכנן במכוון על ידי אוצר/ת התערוכה ובעצם "יצבע" את המעבר בעיצוב זווית ההתבוננות אותה ירצה האוצר להוביל את המבקר. לדוגמא- מכונת הכתיבה האדומה המוצבת במרכז חלל הכניסה לתערוכה על דוד אבידן בתוך חלל ריק ולבן. אותה "נקודה אדומה" משמשת כמרחב לימינלי המעביר את המבקר בין חלל המוזיאון הגדול אל תוך התערוכה כאילו נכנס ל"נקיק" אדום של פנים המילים של אבידן. ניתן לחוש כי מרחב זה מניח מעיין משקפיים על עינו של המבקר ומבקש ממנו לשים לב למילים בקפידה כאשר יכנס לתערוכה עצמה .

כניסה לתערוכה "דוד אבידן-נביא המדיה" מוזיאון תל אביב

הפוטנציאל שיש למרחב לימינלי בתחום עיצוב התערוכות הוא עצום. המעצב מופקד על "אזור השוליים" לא פחות מאשר על התערוכה עצמה. למרחב הלימינלי יש כוח בעצם היותו המגשר בין החוץ לפנים על כל המשתמע מכך. זהו המקום ליוצר לבדוק עם עצמו לאן הוא רוצה להוביל את המבקר? באילו עיניים אם בכלל.. ומה החוויה אותה ירצה לצנרר אל תוך התערוכה עצמה?