מציבורי לחופשי בארצנו, האמנם?! רשמים מאת טל בן סירא

שלהי שנת 2019, אנו חיים במדינה דמוקרטית אשר בה יש שוויון זכויות וחופש להבעת דעה חופשית. האמנם?! עד כמה את או אתה חופשיים באמת להיות עצמכם במלוא מובן המילה כשזה מגיע למרחב הציבורי?

למה אני מתכווצת בכל פעם שאני מגיעה במקרה לרחוב הראשי בשכונת מאה שערים בירושלים? למה ידידי הטוב שהגיע לארץ מסודן לא יכול לשכור בתל אביב איזו דירה שהוא רוצה? למה אנשים המתבטאים בדעותיהם הפוליטיות ברשת חברתית מיד זוכים לתגובות בוטות וקשות שלא לדבר על קללות? להמשיך?!

עד כמה אנו באמת חופשיים בארצנו? האם המרחבים הציבוריים במדינה דמוקרטית אכן משרים אווירה שווה לכל נפש? מה תפקידו האמיתי של המרחב הציבורי במדינה בה אנו חיים?

כאשר האנשים הפרטיים מתכנסים כציבור נוצר בעצם מרחב ציבורי. כשאנו באים להתבונן ולחקור לאורך ההיסטוריה מרחב בורגני ציבורי, אנו רואים שינוי משמעותי בין מרחב ציבורי הבא מתוך הכתבת השלטון לבין תהליך שונה הבא מתוך הציבור ה"פרטי" לרצון בקהילה הנותנת משמעות לבית, זוגיות, משפחה.

לפני שהמרחב הציבורי קיבל פונקציות פוליטיות בתחום טעון-המתח של יחסי מדינה-חברה, הסובייקטיביות, שמקורה במרחב האינטימי של המשפחה והזוגית, יצרה כביכול את הציבור שלה . כך תחומי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה הניעו לאורך התקופות את המרחב הציבורי למקום אינטימי, האמור להכיל קהילה ול"חבק" תושבים. מהפך זה יצר התעוררות גם בתוצרי התרבות: בחדר הקריאה והתיאטרון, במוזיאונים ובקונצרטים. ככל שהתרבות הפכה לסחורה ובכך התפתחה לבסוף ל"תרבות" במובן הספציפי, היא נטענה כנושא המוכן לדיון אותו מכוון הקהל כסובייקטיביות המתקשרת עם עצמה.

אם ניקח לדוגמא את "העיירה" במאה ה-18, שהייתה מרכז החיים של החברה האזרחית לא רק כלכלית; בניגוד תרבותי-פוליטי לבית המשפט. העיירה יצרה סביבה מפגשים עם אנשי הקשר הבורגניים באמצעות דיונים חברותיים שהתפתחו במהרה לביקורת ציבורית כך שדעת הקהל העמידה את המדינה בקשר עם צרכי החברה.

עובדות אלו נחקרו על ידי הפילוסוף והתיאורטיקן החברתי יִירְגֵן הַאבֶּרְמַאס שכתב רבות אודות השינוי המבני של המרחב הציבורי והטרנספורמציה בחברה הבורגנית דרכו. האברמאס חקר את הדיאלוגים שהתקיימו בבתי הקפה ובסלונים אינטלקטואליים וספרותיים בצרפת של המאה ה-18. והשתמש בהקשר היסטורי של התקופה החל מההתפתחויות בגרמניה בתנועת הנאורות, דרך בריטניה בהתפתחות הליברליזם האזרחי ,עד למהפכה הצרפתית שהביאה רעיונות לשוויון זכויות של האזרח. המרחב הציבורי הוא תולדה של תנאים היסטוריים וחברתיים ספציפיים. הברמאס מתייחס למרחב הציבורי כאל ספרה , המצויה בין הספרה הפרטית של האדם לבין הספרה הפוליטית של המדינה וטוען כי המרחב הציבורי חייב להתקיים מחוץ לתפקידו המוסדי. אם כך מהם תנאי הבסיס לקיום מרחב ציבורי לפי הברמאנס-

1. מקום בו יש חופש להביע דעה ולנהל דיון בענייני מדינה-דמוקרטיה.

2. האזרחים חופשיים מאינטרסים פוליטיים או כלכליים, בעלי רכוש אך גם נתמכים מתנאי רווחה מטעם המדינה.

3. חברה אזרחית בעלת תרבות פוליטית של התאספות והתדיינות, המעודדת השתתפות חופשית וולונטרית של אזרחים במרחב בציבורי.

מכאן ניתן להסיק שלא יתקיים מרחב ציבורי אמיתי ללא דמוקרטיה.

התיאורטיקנית והפובליציסטית חנה ארנדט, טענה שהמרחב הפוליטי יכול להופיע רק בתוך ודרך אתרים-ציבוריים בהם אנחנו נעים בין השווים-לנו, מחליפים רעיונות ופועלים ביחד. המרחב הציבורי הוא לא רק המקום הזמין, הפתוח והנגיש לנוכחות שוויונית ואולי אף פעילות ציבורית. הוא המקום בו גופים שונים נאבקים ביניהם על השאלה מיהו הציבור: מי מוכל בתוך או מודר מתוך הגוף הקולקטיבי המדומיין.

אז רגע שניה, אולי התבלבלתי... אם נלך לפי הטענה של חנה ארדנט אז במרחב ציבורי יהיה תמיד ציבור המודר מתוך הגוף הקולקטיבי? אם כך הדבר הרי שאין באמת מרחב דמוקרטי אמיתי. כל עוד איזושהי קבוצה תהיה מודרת מהמרחב אנחנו בבעיה. לא כך?!

ובכל זאת ,אתעקש למצוא נופח אופטימי ולהאמין שאפשר אחרת. מצאתי נחמה במרכזים קהילתיים ומרכזי תרבות .לשמחתי ישנם רבים כאלה במדינה שלנו, מקומות קטנים ומיוחדים המשמשים בית לקהילה שואפים לשוויון זכויות ומותאמים בו זמנית לאוכלוסיה רב גילאית. במקומות אלו ניתן למצוא אף גלריות שמשקפות את תהליך כבוד האדם באשר הוא ומתכתבות עם האוכלוסייה בדרך זו או אחרת במטרה להעיר ולהאיר את שיח המרחב הציבורי שלנו במדינה דמוקרטית.

כך למשל בית הגפן בחיפה: מרכז תרבות יהודי – ערבי הפועל בו זמנית כחלל קהילתי וכגלריה לאמנות ומתכתב בדרך זו עם השיח הטעון בין יהודים לערבים מתוך רצון אמיתי לקרוב לבבות ותחושת שוויון. בית הגפן פתח לפני כשנה את ה"מרחב השלישי"- חלל לאמנות וחינוך . ניתן לראות את המרחב הציבורי מאגד בתוכו את שלושת הדתות, צבעוני ומלא ביצירה ושמחת חיים משולבת תרבויות, המאפשרת מקום חוויתי כבר מהרגע הראשון לכל הנכנס.

המקום של אנשי החינוך,היצירה והאמנות לשינוי בחברה שלנו הוא עצום. המקום שיש להתחיל בו או בעצם מקום המפגש של הקהילה ושל המעגלים הסובבים לה, כדי ליצור אינטראקציה מגוונת רב תרבותית. כך יוצרים שיח דמוקרטי אמיתי ,כך מאפשרים לכל אדם מקום לביטוי.